למה הילד רודף אחרי?
״אני לא יכולה יותר!״ היא אמרה. ״יש לי תחושה כבר שהיא מנסה להשתלט עליי אפילו. אין לי אוויר. גם ככה הכול קשה. אני באמת תומכת ומאפשרת אבל יש גבול.
אני לא יכלה אפילו לעבור לחדר ליד בלי שהיא תרדוף אחרי.
ואפילו לא חייבתי ללכת למסגרת ואמרתי שהיא תיקח את הזמן. אבל כמה אפשר? היא כבר בת שמונה, יש לה עוד אחים קטנים תחתיה שדורשים ואיפה אני בתוך כל זה? וכמה שאני נותנת ונותנת זה לא עוזר!״
***
אם אתם מזדהים עם התחושות האלה, סימן שהילד או הילדה שלכם במרדף.
בתקופה האיומה הזו יש כל מיני אסטרטגיות התמודדות עם הבהלה הגדולה שמסתובבת באוייר, אחת מהן היא- המרדף.
מה הכוונה?
בעצם, זהו מנגון מאוד הגיוני כשחושבים על זה: כשהילד חווה בהלה, הוא מנסה לקבל ביטחון.
את הביטחון הוא מקבל מהדמויות שאמונות עליו, הדמות אליהם קשור, קרי- אנחנו, ההורים שלו.
הוא מחפש קרבה וחום באופן מוגבר כדי לחוות שוב את תחושת הביטחון. וככל שתחושת הבהלה תגבר, ותחושת הנפרדות תגבר, הילד ירדוף אחרינו וממש פיזית יידבק אלינו, או ירצה יותר את תשומת ליבנו, יחפש בכל מיני דרכים להרגיש- שאנחנו כאן עבורו. אפילו בכוח. כי אנחנו אלה שנותנים לו את הביטחון.
הנטייה שלנו, בטח באווירת החברה של ימינו- היא לנסות להראות לו שהוא חזק מספיק ויכול להסתדר לבד, שזה מה שיתן לו ביטחון- אך להפך, ככל שירגיש שאנחנו כאן, מאפשרים לו לקבל מאיתנו ביטחון, לסגת קצת, להיות שוב ״תינוק״, לא נבהלים מרגרסיה, ואפילו יוזמים מעצמינו קרבה: מזמינים אותו לשבת עלינו, מגישים לו כוסות מים, משחקים איתו משחקי תפקידים כגון ״רופא וחולה״ או מרימים אותו באוויר..
כך נייתר את המרדף, הילד ירגיש פחות ופחות שהוא צריך לדרוש (לפעמים אפילו בכוח) את הקרבה שלנו, כי אנחנו אלו שלוקחים אחריות ומזינים אותו. כמה שזה משרה ביטחון, לא?
אז אל תיבהלו, להפך, תנו להם לסגת אחורה, להידבק, תזמינו אותם אליכם ו״פנקו״ אותם כמה שאפשר, הראו להם שלהישען עליכם זה מבורך, זה בטוח, זה מה שיתן בסוף את הביטחון.
אז רוצים שנפתח שרשור משחקי תלות? רשמו לי בתגובות 
