הסיפור עם הטוסטר שלימד אותי על הורות
בבית שלנו אוכלים הרבה לחם.
כמה? כמעט כל ארוחה, לפחות כיכר.
למה? כי לבעלי יש עסק של לחמי מחמצת 
הילדים כבר מכירים, מוציאים את הפרוסות מהמקפיא, שמים במצנם (טוסטר) ומחכים. מחכים שהלחם יקפוץ.
אממה, הקטע הזה של לחכות, פחות מדבר אליהם.
הקטן כדרך קבע מתלונן “אמא תעשי כבר שהלחם יקפוץ”
והגדולות מצאו פטנט גאוני- הן גילו את כפתור הביטול והן מקפיצות את הלחם הקפוא עוד לפני הזמן בשיא האושר 
ופתאום זה היכה בי. מילא ילדים, הם יצורים לא בשלים, השלכות זה לא הצד החזק שלהם, מבחינתם הקפיצה של הטוסטר זה הסימן לכך שהלחם מוכן, ולא החימום עצמו, לא התהליך…
אבל כמה פעמים אנחנו ההורים, המבוגרים, האחראים, הבשלים.. עושים את זה?
כמה פעמים אנחנו מסתכלים על התוצר, על ההתנהגות, במקום על התהליך?
כמה פעמים נשאל את עצמינו, האם הילד התקלח או לא, ולא נעצור לשאול- למה הוא שוב ושוב מתנגד שם?
כמה פעמים נסמן וי על זה שהוא עשה שיעורי בית ולא נתעמק להבין- כמה החומר הלימודי מעניין אותו, מדבר אליו, ואיך היחס למורה?
כולנו רוצים תוצר מוגמר, יפה, וכמה שיותר מהר.
אבל האמת היא,
שכשנותנים מקום לתהליך, להבשלה, כשמביטים על הילדים שלנו הרבה מעבר ל”תוצרים” שהם מספקים,
נהנים בסוף מתוצר שלם יותר, לחם קראנץ’ מושלם
שנזכה להצמיח את ילדינו,
שנזכה לצמוח
אבישג
