ללא קטגוריה

כדי להגיד לילד ״לא״ לא צריך להיות חדים, עיקביים, נוקשים ושיטתיים. כדי להגיד לילד ״לא״ צריך חמלה והקשבה. אני יודעת, אני שומעת מלא עצות ברחבי הרשת, על כמה חשוב שנהיה עקביים והחלטיים, אחרת הילדים ״יתבלבלו״ אחרת אנחנו לא הורים אחראיים ומובילים; אפילו שמעתי מנחת הורים שמייעצת להיות עם ״פוקר פייס״ כדי שהילד יחזור לישון. למה?…

אחד הקשיים הגדולים שאנחנו מתמודדים בתקופה הזו, מעבר לבהלה, לחוסר השגרה, ועוד-זהו חוסר הודאות. הילדים בחלקם נפרדו מהבית, מאב שגויס או מאם, וכל זאת לתקופה בלתי ידועה. פרידה זה גורם הבהלה הגדול ביותר עבור ילדינו, וחוסר הודאות כאן לא עוזרת בכלל. מה עושים כדי לתמוך בכל זה? הילדים שואלים, מבקשים, צריכים אותנו. כמה עקרונות שיעזרו…

״אני לא יכולה יותר!״ היא אמרה. ״יש לי תחושה כבר שהיא מנסה להשתלט עליי אפילו. אין לי אוויר. גם ככה הכול קשה. אני באמת תומכת ומאפשרת אבל יש גבול. אני לא יכלה אפילו לעבור לחדר ליד בלי שהיא תרדוף אחרי. ואפילו לא חייבתי ללכת למסגרת ואמרתי שהיא תיקח את הזמן. אבל כמה אפשר? היא כבר…

אני יודעת שזה נשמע פטתי. ומובן מאליו. אולי קלישאתי. אבל מה לעשות שזו האמת? בבקשה, אמא יקרה. תדאגי לעצמך. כן, את. את שכבר מעל לחודשיים בחזית העורף את שדואגת לאישך, לאחיך או פשוט לאנשי עמך את שעדיין לא התאוששת ממה שקורה כאן את שנלחמת חזק חזק להישאר שפויה בשביל הילדים. נכון, הילדים שלך צריכים אותך…

אנחנו בשעות הבוצר, אחרי בוקר עייף שלי וחסר מוטיבציה, שאני מרגישה חסרת הובלה ונגררת אחרי התסכולים של הילדים. (כשאמא מתוסכלת איך הם לא יהיו?) אז החלטתי שאני לוקחת הובלה ויוצאת עם כולם. יוצאים, משנים אווירה, למקום פחות מוכר אז בקלות אני יכולה לספק משען. ומשען- זו ההובלה שאני מחפשת. שקית בייגלה, מים, טיטולים וחבילת מגבונים…

לפני שבוע הילדים שלי קיבלו סוף סוף אופניים חדשים! איזה כיף, לא? כן..אבל. אחת הילדות שלי, שכל כך ציפתה לקבל אופניים, הגיבה באופן מפתיע- היא לא הצליחה לזוז בלי צרחות בהלה של ״אמא! אמא!״ וזה כשהיא עם גלגלי עזר, כן? ואני, עם תינוק ביד ועוד כמה ילדים באופניים שצריכים תשומת לב והשגחה, הוצפתי לגמרי. איך…