למה שמחתי כשהבת שלי התלוננה ביציאה המשפחתית?

אנחנו בשעות הבוצר, אחרי בוקר עייף שלי וחסר מוטיבציה,

שאני מרגישה חסרת הובלה ונגררת אחרי התסכולים של הילדים. (כשאמא מתוסכלת איך הם לא יהיו?)

אז החלטתי שאני לוקחת הובלה ויוצאת עם כולם.

יוצאים, משנים אווירה, למקום פחות מוכר אז בקלות אני יכולה לספק משען.

ומשען- זו ההובלה שאני מחפשת.

שקית בייגלה, מים, טיטולים וחבילת מגבונים —

ואנחנו יוצאים לפארק!

כבר בדרך, התלונות הגיעו: אוף אבל למה לא לפארק ההוא, זה הכי שווה, למה צור נרדם, עכשיו צריך לחנות ליד, ועוד ועוד..

וכשהגענו הגדולה הכריזה: אני מעדיפה להיות בבית! ממש משעמם פה!! אני הולכת לאוטו ומחכה.

פעם,

זה היה מתסכל אותי.

כל כך התאמצתי, אנחנו באוירה טובה עכשיו, תגידי תודה, יאללה שחררי!!! זה הורס לכולם.

היום אני מבינה, שהדרך לסיפוק, לשמחה – לא יכולה לדלג על התסכול והעצב. זה לא או או.

הלב הוא אותו לב, זה תמיד גם וגם.

אבל בעיקר אני מבינה, שזה הדרך שלה, קצת, להתחיל להישען.

להראות לי שהיא צריכה אותי. להפגין רגש, גם לא נעים. להיות היא באמת, אפילו קצת פגיעה.

זו הזדמנות לחיבור. חיבור של משען.

וזו בדיוק ההזדמנות שחיפשתי.

זה הצעד הראשון שהיא אומרת לי, ״אמא, אני צריכה אותך. יש לי תסכול, יש לי עצב בלב. עכשיו את פה?״

ושם הדרך כבר כמעט סלולה.

אני שם, מאפשרת לרגש ביטוי, לא מציעה אפילו פתרון. אני בצד שלה, מתבאסת איתה. מאפשרת לה להישען.

מדהים כמה מהר אחרי שנוגעים בעצב מגיעה החדווה.

מדהים כמה לתת מקום גם לכאב ולקושי זה ככ מחבר.

מדהים כמה להיות להם משען זה כל מה שהם צריכים.

ומכאן מגיעה גם ההובלה.

אותו האדם שאתה מרגיש בנוח להישען עליו, הוא האיש ש אתה גם תלך אחריו.

כמה פשוט,

ככה קשה ליישם.

אז שהילד או הילדה מתלוננים, מתבכיינים,

זכרו שזה הצעד הראשון לגעת בעצב, צעד ראשון להראות לכם פגיעות, צעד ראשון להישען, צעד ראשון שלכם להוביל בדרך הלב

שרק נמשיך להצמיח אותם,

ולצמוח.

אבישג